<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף טו.</h2>
ותמה שהר"ם ז"ל כתב בפתיחת פירוש סדר זרעים שסדורן כך, הלל ובנו רבן שמעון, בנו ר"ג, בנו רשב"ג, בנו ר"ג, בנו רבינו הקדוש, בנו ר"ג, הרי שבעה ונחית למניינא. ורשב"ג הוא שניצול תוך הרוגי ביתר, דהכי איתא איכה רבתי (פרשה ב'—ג'), אמר רשב"ג אני הייתי הקטן שבהם ולא נשתייר מהם אלא אני, וקראתי לעצמי עיני עוללה לנפשי. אמרינן ר"ג הזקן הוא זקנו של רבי, ור"ג בנו נקרא ר"ג ברבי או ר"ג בנו של רבי יהודה הנשיא ומן האחרונים היו, ולכלם לא מצאנו בן אחד אלא לרבי. הלל היה לו שמעון, ולשמעון גמליאל, ולגמליאל שמעון, ולשמעון יהודה, וליהודה שנים גמליאל ושמעון וגמליאל הוא הגדול. ונאמר שר"ג הזקן לא ראהו רבי עקיבא, שר"ג הזקן כל ימיו היו לפני הבית ורבי עקיבא כל ימיו אחר הבית, ואין ר"ג שבזמנו אלא ברבי, והכי איתא פרק יש בערכין (ט"ז ב'). ור"ג ברבי היו לו שנים יהודה והלל. פרק מקום שנהגו (פסחים נ"א א'), מעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שרחצו שניהם כאחד בכבול. ולזה הלל הזקן הוא הלל הבבלי תלמיד שמעיה ואבטליון שעלה מבבל, וכשבא היו בארץ ישראל נשיאים והם בני בתירה ונתעלמה מהם הלכה והוא גלה אותה להם, מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, וכדאיתא ריש פרק אלו דברים בפסח (פסחים ס"ו א'). ומאותה מימרא יתבאר שישיבות שמעיה ואבטליון בבבל היו, דאמרינן אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. ושם אירע לו מעשה העניות הנזכר פרק אמר להם לו הממונה (יומא ל"ה ב') שהרי משבא לארץ ישראל מינוהו נשיא. ואם תאמר ממעשה דפרק בא לו כהן גדול (יומא ע"א ב'), דאמרינן שהיה כהן גדול יוצא מבית המקדש וכיון דחזו עמא שמעיה ואבטליון שבקו לכהן גדול. אלמא בארץ ישראל הוו. יש לומר שבאו לרגל, אי נמי נאמר שאותו זמן קבעו דירתם בארץ ישראל. וציונם היום בגוש חלב אצל ציון אדרמלך ושראצר בני סנחריב שנתגיירו. גם אמר רבי יוחנן בן נורי (ערכין ט"ז ב') מעיד אני שמים וארץ שהרי הרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי, שהייתי קובל עליו לפני ר"ג ברבי. גם יש לומר שר"ג ברבי היה נוהג שררה ועיני אביו רואות, שזה המלקות היה על כרחין בזמן רבי, שהרי עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה עם רשב"ג אבי רבי, ואם כן אותו מעשה מימי רבי היה, שרבי לא מת בחיי אביו, שאם היה כן כשהיה מצוה את בניו על אשתו (כתובות ק"ג א') קודם היה מצוה על אביו. וכן מסכת יבמות פרק האשה (ק"ג א'), תניא אמר ר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה בים והייתי מצטער על תלמיד חכם שבא ומנו רבי עקיבא, וכשעליתי ליבשה בא ודן לפני בהלכה, ולזה הוא שאמרו, ר"ג ממלא מקום אבותיו ביראת חטא פרק הנושא (כתובות ק"ג ב'). [ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיה ג"כ מעשרת הרוגי מלכות, הוא היה באותה חבורה שראו החורבן, גם ר' אלעזר בן דמה ור' חנניה בן חכינאי ור' יהודה בן בבא רעיו. ואולי הכרח הר"מ ז"ל לומר שר"ג אבי רבי מה היא דאמרינן פרקא דחסידאי (תענית כ"ד א'), ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתי מטרא, כמה הפרש משמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל פרק אם אתם מכירין (ר"ה כ"ג א'), [תחת] ר' עקיבא וחבריו מאי מביאין, ועליהם הוא אומר (יואל ד' כ"א), ונקיתי דמם לא נקיתי].
<h2>דף יט.</h2>
מסכת שבת פ"ק אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם.
<h2>דף כג.</h2>
[ברכת המצוות בדבר השנוי במחלוקת]. מחלוקת הפוסקים, להולך אחר המחמיר אינו פוטרו מברכה. שהרי העושה תפליו על פי אחד מן הפוסקים כמי שיעשם לשיטת רש"י ז"ל לא יברך עליהם לפי שרבינו תם חולק. וכן מי שרוצה לומר זמן על המגלה אפילו ביום כשיטת ה"ר יצחק בעל ספר המצות הקצר (מצוה קמ"ח), לא יברך עליו מפני שהר"ם ז"ל (מגילה פ"א ה"ג) חולק עליו בזה. וכן נמי נמצא הרבה מן הפוסקים שמחייבין פירות הגוי ואם כן נברך על תקונן. הסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. והר"ם ז"ל שכתב הלכות ברכות (פי"א הט"ז) "כל דבר שיסופק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה", אין לך בזה ספק שכבר ידעת שהתורם והמעשר חייב לברך.
<h2>דף נ:</h2>
נמצא שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו. וכן תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ' ב'), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי ט"ז ד') כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש. וכן מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט ב'), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין. פרק ביצה שנולדה (ביצה ה' א'), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה' כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא וזה הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן...
